לכל הכתבותסתם אנשים רגילים. גיבורי על
יצאנו למסע. חבורה גדולה אשר שליש מחבריה עיוורים. חבורה גדולה מהחיים, שהעזה להתמודד יחד במסע אתגרי באטלס הגבוה במרוקו. נוחתים במרוקו לאחר טיסה ארוכה וממשיכים בנסיעה להרים. חונים את הלילה בכפר בגובה 1500 מ', המקום הנמוך שבו נהיה מהיום. ההגעה לבית כרוכה בהליכה בשביל חשוך ולמרות שטרם צעדנו מטר אחד מתוך התוכנית, אני יודע שהמסע כבר החל.
למחרת אנחנו מתעוררים לתוך כפר ברברי שבתיו עשויים בוץ והוא מוקף רכסים גבוהים, בגוון אדום, מקושטים בעצי ערער. א. בוקר, התארגנות אחרונה על הציוד ואנחנו יוצאים. מתחילים לטפס. אתנו לוגיסטיקה מטורפת – 13 פרדות סוחבות את הציוד של הקבוצה, ציוד מטבח מלא, מזרונים, מחצלות, אספקה רבה ומה לא. היום הראשון מתון, אנחנו מטפסים לפס קצת מעל ל2000 מ' וגולשים בשביל מתפתל אל הכפר בעמק הבא. עוצרים לצהריים ליד מעיין מוצל וזוכים לארוחת צהריים טעימה – נוהל שיחזור על עצמו מידי יום. את הלילה מעבירים בכפר מקסים בנוי בתי בוץ אדומים וחלקנו ישנים על גג המבנה, באוויר הפתוח ובמזג אויר מושלם.
בבוקר שלמחרת אנחנו יוצאים ליום ארוך הגולש לתוך ואדי גדול הזורם מי שלגים שהפשירו. מטפסים דרך אחד הכפרים בשביל צר וחוצים את הכפר. מכאן מתחיל טיפוס קשה על שלוחת סכין ארוכה ואינסופית, עד לפסגה קטנה בגובה של 2500 מ'. עצי ערער משוגעים מלווים אותנו בדרך, והנוף מתחתינו דרמטי ועוצר נשימה, בדיוק כמו השיפוע של השלוחה עליה אנחנו מטפסים. הטור פרוס לאורכו של המתלול, יד אוחזת במקל של זה שמנחה את היד שאוחזת במקל. כל האנרגיה מנותבת להסבר על המכשול הבא. אחד מושך ואחד דוחף בטור האדיר אשר שליש ממנו אינו רואה את התוואי, אבל חווה כל רגע ממנו, כל סנטימטר. אנחנו על הפסגה הראשונה. 2500 מ', סביבנו הרים אדירים של 3500 מ' ויותר. בחלקו השני של היום אנחנו הולכים בציר מדהים ביופיו, בשביל פרדות צר העובר בין גידולי שעורה, חוצה קטעים של אבן חול אדומה ומגיע בשעות הערב לכפר קטן ויפה תלוי בגובה של 1800 מ' מעל ואדי זורם. עוד יום בהרים מסתיים והאוירה טובה.
למחרת עולה גרף המאמץ כאשר אנחנו מטפסים בשביל עתיק החולף מעל בוסתנים, ומטפס לפס בגובה של 2740 מ', מישם בירידה ארוכה אל מפגש ואדיות גדול, לארוחת צהריים בצל אגוז מלך ענק. את הלילה אנחנו מעבירים, בסיומו של יום ארוך, בבקתת הרים מדוגמת בגובה של 2250 מ'. הימים ארוכים, העייפות הפיזית ניכרת בחבורה, אבל מצב הרוח מעולה. העזרה ההדדית ומידת הרגישות והאנושיות שכל אחד בקבוצה מפגין, היא כמעט לא אנושית. לפנינו עדיין היומיים הקשים ביותר.
אנחנו יוצאים בשעת בוקר מוקדמת, לפנינו יום החוצה את הרכס הגבוה בגובה של 3600 מ' ואין דרך אחרת מלבד קדימה. מטפסים דרך מפל אדיר, בשביל חצוב בסלע שמלמטה נראה כמו מצוק בלתי עביר. מטפסים ודוחפים, יד אוחזת בתרמיל שמחובר למלווה שמחזיק מקל שמחובר לעיוור שסומך עליך, שנשען עליו, שמעודד אותו, שמושך אותה וחוזר חלילה, כל צעד וכל פסע. מטפסים במעלה המתלול הקשה עד לכתף שטוחה בגובה של 3000 מ' ומשם, רק עוד שעתיים וחצי, דרך סדרה אינסופית של זיגזגים, עד למקום הגבוה ביותר בו עמדה הקבוצה עד היום, אוכף מושלג בגובה של 3600 מ'. מתחתנו מרבד עננים, שמיכת פוך רכה המכסה על העמק ממנו באנו. אנחנו גולשים בירידה ארוכה לבקתת המטפסים שלמרגלות הטובקאל, בגובה של 3207 מ'.
החששות מהיום הבא – הטיפוס המתוכנן לפסגת הטובקאל, הגבוהה בצפון אפריקה, מתחילות לצוף. יש לחשושים, יש ההסתייגויות. חלק מטילים ספק ביכולתם, נשענים על הספק של חבריהם. התשישות עושה את שלה על הלך הרוח. שואלים אותי שאלות, מבקשים הבהרות על מחר. אני דוחה את השואלים, מסרב לתת תשובות ונתונים לפני שהאבק של היום שזה עתה הסתיים, ישקע ויפנה מקום לראות את מה שמחכה לנו באופק. מה שמחכה לנו עוד יותר גבוה, מהמקום הגבוה שאליו הגענו.
אני מסתכל על החבורה ויודע שרובם יכולים, יודע גם שחלקם הקטן כבר הגיע לפסגה שלו. בארוחת הערב יש שיחת תדרוך, כביכול אינפורמטיבית, אבל אני מנסה לחזור ולשלוט בהלך הרוח של החבורה. לקחת את השליטה מהתשישות והעומס המנטלי שתפסו פיקוד. אני לא משכנע, רק מבקש מהאנשים להיזכר למה החליטו לצאת למסע. מרימים ידיים כל מי שיוצא לפסגה מחר בבוקר. יש רוב מכריע. הלך הרוח חזר לאזימוט חיובי.
4 בבוקר השכמה ואחריה א. בוקר. 20 איש מתייצבים לבושים ומוכנים, פנסי ראש על המצח, בחוץ עלטה. על חלק מהחברים העלטה לא עושה רושם. הם לא ראו את ההר עד עכשיו וגם לא יראו אותו בהמשך. אבל הם ידעו ויכירו וירגישו כל אבן בו ויחוו את ההר כמו שאף פעם לא נבין. מטפסים צמוד, עקב בצד אגודל. חוסר החמצן עושה את חלקו אבל לא מספיק חזק כדי לעכב אותנו. האור עולה ומסביב לנו מתגלה הנוף שהמלאכים רואים כל יום. חוצים את קו ה 4000 מ' ומגיעים לסכין שעולה לפסגה. מעבר לסכין מגלים את הצד השני של האטלס. יש דרמה ואנרגיה חזקה באויר. ממשיכים לטפס ואחרי 4 שעות ורבע מתחילת הטיפוס אנחנו מגיעים כגוש אחד לפסגה, 4167 מ', הפינה הגבוהה בצפון אפריקה. מתחבקים ומתרגשים. חלק לא מאמינים. אני מאמין. אני האמנתי.
4 שעות בקירוב אורכת הירידה התלולה חזרה לבקתה. על הגג של הבקתה מחכים חברים שורקים ומעודדים ועולים לקראתנו וחלקנו בוכים מהתרגשות ולא מסתירים. כי אנחנו סתם אנשים רגילים, שחולמים, ומאמינים ומגשימים. ומודים על ההזדמנות, לפגוש ולחוות עם חברים, אחרים שכנגד כל הסיכויים מעיזים ונותנים אמון ובמפגש המשותף ניצת הניצוץ לעשות את הרגע למה שהוא היה. אשרי הנותנים אמון. אשרי המאמינים.
יורם חן, מארגן ומוביל המסע